ערבות הדדית

למשל הארץ, שנותנת פירות, ומקבלת כוחות מהגשם ומהרוח והשמש. ואם חסר לה איזה כח ממה שהיא צריכה לקבל, אז האדמה לא תתן את יבולה.

 אלא דווקא על ידי זה שהאדם חורש וזורע וקוצר וכו’. כלומר אם האדם מטפל באדמה, אז האדמה משיבה לאדם.

מקובל הוא, שהארץ אינה בעלת הרגשה או בחירה חופשית, אלא שהיא רק מקיימת את תנאיה שניתן לה מצד הטבע. וזה נקרא דומם, שאין לה תנועה מצד עצמה ורצונה, כי אין בה רצון.

גם מקובל, שהכל נברא רק לטובת האדם, כל מה שקיים בעולמנו שבו אנו נמצאים, רק בתנאי אחד. כל התפשטות שפע מורגש, רגשי שכלי וחומרי יושג לנו רק על ידי השתתפות קודמת מצידנו.

כלומר מתוך רצון להיות חלק אקטיבי במערכת היחסים של הסביבה וכוח הטבע שבה, וכך נוכל למצוא את הצינור שמחבר אותנו לזרימת חיים ולא בהפסקות או בקילוח. וכל זה למה?

כי זה תלוי בשיעורי מידות של רצון האדם, בהשתתפות עצמאית ומכוונת מצד האדם, ולא רק מתוך דחיפה על ידי הצרות. כי במשחק הזה יש גם את כח הטבע וגם את הסביבה, לרבות הזולת.

כלומר המכלול החברתי אנושי עולמי הוא רצון אחד טוב, של אדם שחי באיזון עם עולמו ונהנה ממנו גם בחלק המקבל וגם בחלק הנותן. איזון כוחות זה שם המשחק והוא כולל אותי אותך את כולנו, ערבוב מלא של כל הרצונות מבלי לבטל כלום, יחד עם ביטוי מקסימלי לכל פרט זה משחק חדש.

במשחק הזה עוד לא היינו ובכל חג שבועות אנחנו צריכים להזכר בו מחדש, מה ולמה אתה אדם? עולם? תורה? ואיך בכלל הכל נקשר למטרה אחת שיכולה לשמש את כולם בעת ובעונה אחת?

שאלה לא קלה, אבל שאלה מעוררת, שאלה מהותית. שדווקא מתפתחת מתוך דאגה לפרנסה, לזוגיות טובה, לחיים טובים, בכללות נקרא לזה רווחה.

ולא רק זה, אלא שאני ינווט את הדברים ולא רק יגיב למה שעובר עלי בהכרח. קצת לחשוב ואז נראה שהדברים לא בשמיים אלא בארץ. ואם האדם הוא יצור חברתי אז כל שעלינו לנסות זה למצוא תחבולות משותפות לעלות יותר גבוה משליטת החומר עלינו.

עלינו לשאוף למקסימום חיים במנימום מאמצים, האם זה ראלי מבחינתי? לא, אז מה עושים? דבר ראשון דואגים להפריח את האהבה הלאומית שפעם היתה לנו. ומשם כבר הדרך תהיה כבר סלולה, בניית הקשר היא הדדית ותמידית, אבל ברגע שנממש את השלב הראשון בתלות המשותפת שנקראת אדם, ועולם. היתר כבר יפרח בהמונים.

למה דומה הדבר?, כמו שעומדים עשרה אנשים ורואים מרחוק טס אוירון. ונראה לעיני האדם כמו נקודה קטנה. ולחלק מהאנשים יש משקפות המגדילות את האוירון. לאחד ארבע מטר, לשני שלש מטר, וכן הלאה. ובטח שכולם אומרים אמת מה שהם רואים, ומכל מקום יש שנויים בין אחד להשני. ויחד עם זה אין שנוי באוירון עצמו, אלא רק כלפי הצופים.

מוסר השכל. ככל שנרבה לחזק את כח הקשר ההדדי בנינו כן נוכל להרבות את האפשריות שלנו לשפע הפוטנציאלי שקיים באדם וגם בעולם.

וככל שנמשיך להתנכר לשהותנו המשותפת כאן אז אוצרות הטבע ימשיכו להתדלדל והמלחמות ימשיכו.

היה תקופה שטיול שורשים היה מאוד טרנדי, אנחנו היום צריכים לחזור לאותו טיול, או משחק, ולחפש אחרי שורשי האדם שורשי הטבע ושורשי העולם. אז בחג זה בכל ביס מעוגת הגבינה נשתדל לחשוב ולחפש אם קיים בכלל דבר כזה, או שאלו החיים שלנו כמו שהם?

אחד החגים היותר מיוחדים שלנו, אבל מה באמת עומד מאחריו ומה הוא אמור לסמל עבורנו, האם הוא מסתכם רק באכילת דברי חלב והשפרצת מים של ילדים, אחד על השני. אף פעם לא קבלתי את הטעמים העממיים בלבד, תמיד האמנתי ביתר תכלית מאחרי הדברים, אבל לא תמיד ידעתי לענות. גם היום עדיין אין בי תשובות לכל השאלות, אבל, יחס חדש לחיים יש, וגם לשבועות.

שני תהליכי למידה ישנם בחיי האדם, ברמת ההתפתחות הכמותית וחומרית, דומם צומח וחי. כאשר אנחנו מוצאים את מקומנו נולדים למשפחה מסוימת, במדינה מסוימת, עם הרגלים מסוימים, וחינוך מסוים. ושם אנחנו מתחילים לפסוע בשביל החיים. הולכים לגן ובית הספר, לצבא ודרום אמריקה, לאוניברסיטה ודירה, לאישה וילדים, ולמשכנתא שתזכיר לי תמיד שאני חייב למישהו משהו. הדברים נעים פחות או יותר באותם מעגלים רק בשינויים פרטיים. אצל אחד עניין המשפחה בולט יותר, אצל השני עניין הקריירה וכן הלאה.

השנים חולפות הרבה יותר מהר ממה שהיינו רוצים ולפעמים אנחנו מרוצים יותר או מרוצים פחות, אבל אין ברירה חייבים להפיק הנאה מהחיים, למה? כי זה בטבענו. וכאן מתחיל תהליך נוסף במיוחד בזמננו, חוסר סיפוק, חוסר הנאה, חוסר קשר כללי, ניכור, וקשיי יום יום שהולכים וגוברים, האם זו תכלית חיינו?

אני באופן אישי לא רואה את תכלית חיי בהסכמה של מסכת קשיים, מול השכנים, מול הבנק, מול הבוס, בזה אני מסרב לראות את תכלית חיי. כנראה שיש יותר אבל משום מה זה לא נגיש לרבים. אמנם ההתעוררות הנוכחית היא דבר יפה מאוד אבל לא מספיק בשביל לתת את התשובות הנדרשות. כאן יש תוספת איך אנחנו עוברים ממערכת אגואיסטית פרטית, למערכת כללית הדדית שתכלול את כולנו בהדרגה, שאלה לא פשוטה.

שבועות האידואלוגי הוא חג שבו אנו אמורים באמת לחגוג את היכולת לממש את חיינו לפי מטרתם, ותכליתם, אבל מהי? נכון להיום אין הסכמה ואפילו עוד לפני כן אין עדיין הבנה לקראת מה אנו צועדים. עד היום היינו תחת שליטת חק ההתפתחות, התאמנו את עצמנו לזרמי החיים. עדיין לא סיימנו את התפקיד שלפנינו. ובכלל שאלה, אם יש תפקיד כזה?

אני מאמין שכן. אדם הוא אכן חומר בשר ודם, אבל אני מסרב לקבל בזה את מהותי. לכן אני מנסה בשדה הכללי של החיים בירורים ותשובות שיכולות לשפוך על כך מעט אור. האמת אחרי 45 שנות חיי נכון להיום קצה החוט שמצאתי הוא ואהבת לרעך כמוך. לא הסטיקר שעל המכוניות אלא כוונתו האמיתית. כלומר בניית היחס הטוב והנכון בנינו. ללמוד איך לחיות בסביבה, איך להתייחס לזולת. דווקא ביציאה החוצה שם אני מוצא את הבטוי המקסימאלי של עצמי.

עד היום קבלנו את שבועות לפי פקודות הטבע, ואם אנחנו רוצים לעלות מעליו ולנטרל את הכלכלה הכושלת, את החינוך הכושל, את ההתדרדרות האקולוגית, ואת עליית מחירי הדירות. אז אנחנו צריכים לשנות את השיטה. והשינוי הוא לא למחוק כלום אלא להוסיף, לחדש, לעצב מחדש את כל מה שכבר קיים. עד היום שלטו מערכות ניהול פרטיות על החיים. מהיום והלאה זה הולך להיות המסה, ההמון, הכלל.

אף אחד לא יכול לומר בוודאות לפני שנתחיל, אף אחד לא יקבל בטחונות לפני שנתחיל, אף אחד לא יקבל פטור לפני שנתחיל, ובטח שאף אחד לא יצליח לפני שננסה ביחד. עניין החיבור והשיתוף שאנחנו אמורים לפתח על פני הפירוד הקיים לא נראה יותר מתיאוריה, אבל האמת שהיא הדבר הכי פרקטי שנתקלתי בחיי. קודם לגלות את התלות ואז משם להמשיך לויתורים הדדים שמקורם בקשרי דאגה עד אהבה, וכך בהדרגה נתקדם לשפת יחסים חדשה ושונה.

לא מזמן סיימנו לחגוג את חגיגות העצמאות של מי מדינת ישראל שלנו, האם יש מישהו שמרגיש עצמאות על חייו ובחייו?

בכלל חשוב מלכתחילה לראות כיצד אנו מפרשים את משמעות הדברים, כלומר מי מרגיש שהוא בישראל, מי מרגיש שהוא בחוץ לארץ, ומי מרגיש שהוא עדיין בגלות. מיד נאמר שאין הכוונה על חלקות אדמה פה בעולם שלנו אלא, על מצבים נפשיים שהאדם צריך להתפתח ולרכוש בדרכו מעלה. ומכאן ננסה לשפוך מעט עובדות בכדי לחזק את הטענה.

אז שבנו לארץ ישראל, על מי זה עושה רושם חיובי, לא עלינו לא על שכיננו, ולא על העולם.

האם זכינו לחירות כלכלית מאז שבנו ארצה? לא.

האם ביטלנו את הפילוג בעם? לא.

האם ממשלות ישראל משרתתות את האינטרס הישראלי בצורה נאמנה? לא.

האם אנו חשים בטחון בארצנו?לא.

האם חינוך ילדנו, חינוך דור העתיד מובטח? לא.

האם אנו אור לגוים?לא.

האם יש לנו חזון מעבר לסכנה הבטחונית?. לא

כמו שציינו לעיל אין החזרה לארץ ישראל הפיזית עושה רושם על מישהו, או מכל שכן שנושא פרות מיוחדים. אכן התפתחנו חומרית טכנולוגית וצבאית, אבל האם נידונו מלכתחילה לחיות על חרבנו?

השאלות רבות הן, והדעות עוד יותר רבות באשר למה שצריך לעשות, לשים עשרה ישראלים בחדר אחד ולדון על העתיד, זה כמו חלום ללא תקווה. אז מה עושים?

פשוט מאוד אוחזים את הדג בראשו ולא בזנבו בכדי ללבן סוגיה זו, צריך ישר לגשת לשורשים של העם שלנו, לשורשים ההיסטורים שלו ומה עומד באמת מאחרי זה. וכאשר נגיע לאיזה הצטלבות שתראה לנו בעליל שחיינו מבוססים על הכלל של ואהבת לרעך כמוך, אז נוכל להתחיל לפתח חיים עם נקודת יחס מרכזית שממנה יצא הכל ואליה ישוב הכל.

בחקותי מנסה להסביר חלק מפרטי הבריאה, למה המצב כמו שהוא, למה יש צרות בעולם, למה הבורא נסתר, ומה עלינו לעשות בכדי להתקדם לעבר מטרת החיים המאושרים שמובטחת לנו.וכל זה מתוך ביקורת ובירור של מה הוא הטבע האנושי מהו העולם ומהו תפקידנו כלפי עצמנו וכלפי העולם.

משתתפים:

פרופ תמר אריאב: נשיאת המכללה האקדמית בית ברל

ד”ר אמנון כרמון: מנהל מכון כרם להכשרת מורים, מכללת דוד ילין

ד”ר ספיה חסונא ערפאת: המכללה האקדמית בית ברל

שחר עבוד: יו”ר אגודת הסטודנטים בית ברל

יובל כהן: ח’ זה חינוך

אמנון רבינוביץ: מורה ומחנך בית ספר זיו ירושלים

ביום ב’ האחרון השתתפתי בשלחן עגול שהעבירה תנועת הערבות בבית ברל, ויצאתי בתחושה מעורבת ומאוד אופטימית. כי קשה להתעלם ממה שקורה כרגע, ויחד עם זאת הרבה זויות חדשות נפתחו בדיון הזה. בכלל כל דיאלוג עכשוי בנושא החינוך  עבורי, זה יום חג עוד לפני שנשמעים הדברים. וקל וחומר אם יש השלכות משותפות וראית חזון משותף.

אז להתחלה וכבר בסיבוב הראשון של הפאנליסטים הייתה הסכמה על בעית התאמה של ערכי החינוך הנוכחיים לעומת אלו שבאמת נדרשים, העתידיים. היתה הסכמה מקיר לקיר של כל המשתתפים המכובדים שאפשר וכדי לנסות קצת אחרת.

ניתוח הבעיה והצפיה קדימה לא היו מבוססים על שפיכת קלון על משרד החינוך, להיפך.  היה נעים לראות גישה בוגרת ואיכותית של כל המשתתפים, שאינם בוכים על מר גורלם, או כמה משרד החינוך הוא מערכת כושלת. אלא, דווקא מתוך המציאות הנוכחית שנכפתה עלינו, מנסים לראות איך עושים טוב יותר. לא היתה התקפלות, או מסע האשמות נגד העולם, אלא בגרות והרבה רצון טוב איך מתמודדים עם מעבר לחינוך חדש.

כמו כן עבורי זה לא מיותר לציין שהיתה שיחה מאוד מכובדת מבחינת כללי הדיון שכללה, שפה עניינית, השתתפות סולדית וללא התלהמות מיותרת, הקשבה הדדית,  וללא הבחנה של בעלי אינטרסים כאלה או אחרים, אז מה כן היה? דאגה נקיה לעתיד החינוך והמחנכים.

בהמשך קהל הסטודנטים גם השתתף, על ידי שאילת שאלות והבעת דעה, כאן כבר הקשת היתה הרבה יותר מגוונת. כאן כבר נשמעו טענות לא פשוטות של סטודנטים על חוסר יצרתיות של משרד החינוך, של המכללות, של בתי הספר. למשל סטודנטית שסיימה תואר הוראה במסלול למצטיינים של בית ברל, כבר בהכשרה מול המנהלים הפדגוגיים כבר נשרה ממימוש המקצועי. כי כל החינוך שהיא הוכשרה אליו היה ליוזמה, חידוש, והרחבת מעגלי החינוך בישראל, ובמציאות מול הצוות המכשיר של משרד החינוך כל זה לא התקבל, והתגלה כמיותר לאור הדרישות של משרד החינוך.

עוד דבר יפה מאוד ומאוד מחמם את הלב, לראות עשרות צעירים אידאליסטים בעלי חזון, שלא מפחדים מרמת השכר, מרמת ההוראה, ומהקשיים הצפויים, אלא בכל ליבם רוצים לתרום לנושא התפתחות החינוך בישראל. מחזה יוצא דופן בכל קנה מידה ישראלי חברתי, בכל אופן עבורי. מזמן לא נתקלתי בצעירים כל כך אסרטיביים, חמי לב ובעלי רצון כל כך טוב.

אם אני קושר את כל האלמנטים יחד, המשתתפים המכובדים, מכללת בית ברל, אופן הדיון הסולדי, פרוטקל להמשך קשר שיתופי עינייני, הרצון והתקווה המשותפים, והסטודנטים שלא מתייאשים ורוצים לבנות. אז כל אלה על רגל אחת, מפיחים בי התרגשות לצד תקווה רבה באשר לעתיד. חינוך היה, יהיה, ומן הסתם ימשיך להיות. התקווה לעתיד משותף לעולם לא תתנתק מאיתנו.

האם כסף קונה אושר?

החלום האמריקאי במבחן המציאות

מדוע גם מי שמצליח להגשים את החלום, לא הופך למאושר יותר?

אושר הוא מושג מורכב, לא מדע מדויק

ד”ר טל בן שחר, מומחה לפסיכולוגיה חיובית, טוען, שהגורם המשמעותי ביותר לתחושות השליליות הוא פנימי, כלומר סכמת אושר מוטעית והיא שגורמת לתסכול מתמשך. בראיון אישי לעיתון כלכליסט הוא אומר, “פעמים רבות דווקא אנשים מצליחים חווים רמות גבוהות יותר של דיכאון או של חוסר סיפוק. הסיבה המרכזית לכך היא שהסכמה שפועלת אצל רבים מאיתנו גורמת לנו לחשוב שכאשר יהיה לנו משהו – העלאה במשכורת, למשל, רכב חדש או דירה חדשה – אז נהיה מאושרים. כך אנחנו חיים בתחושה שיש לנו למה לצפות. הבעיה היא שכשאנחנו משיגים את היעד שהצבנו, תחושת הסיפוק והשמחה שאנו מפיקים היא זמנית ומתפוגגת מהר מאוד. אנחנו חווים עלייה ברמת האושר, אבל מהר מאוד חוזרים למקום שהיינו בו לפני שהשגנו את מה שרצינו, רק שעכשיו אנחנו מאוכזבים ולפעמים אבודים. סכמת האושר הזו מוטעית מיסודה, ובאופן פרדוקסלי מובילה אותנו להיות הרבה פחות מאושרים, דווקא כשאנחנו משיגים את מה שאנחנו רוצים”. החינוך והשפעות סביבתיות וחברתיות מעצבים בנו את האמונה שזו עובדה שכסף קונה אושר. אקסיומה זו מעודדת תחרות חסרת רסן ואינדיווידואליזם, יוצרת פערים חברתיים מהותיים ומונעת כל אפשרות להגיע לצדק חברתי וללכידות חברתית גבוהה.

מה שאנחנו רוצים לגלות, זה את הכוח הפועֵל בעולם, בכל המציאות. למה כוח השפעה והאהבה, מתראה ומשפיע עלינו בצורה הפוכה ובבלבולים רבים, בצורת יחסים לא מובנים בינינו, מה קורה כאן?

כי אנחנו יכולים לגלות את השלמות רק מהמצב ההַפוך, מההעדר מגיעים להויה חדשה. וזה נובע מהתכונות ההפוכות שבטבע האדם ובטבע הכללי. לעומת המצב השלם שאנחנו צריכים להשיג, שזה כוח אחד שמנהל הכל סביבנו וכל כולו זה רק הרגשת השפע. וכל מה שנראה לנו כרגע, זה חוסר התאמה של התכונות בצורה מאוזנת גם רגשית וגם שכלית, שהיא הרגשת האיחוד. מה שנהוג לקרוא בעולמנו הרמוניה.

לצורך כך אני צריך סביבה, שהיא למעשה סדנת משחק, כי כולנו חסרים בכל מיני אופנים, לזה חסר אופניים, לשני פסגת האוורסט, אבל הרגשת החוסר נמצאת בכל אחד מאיתנו. וכאשר אנחנו מתחברים מתוך נסיון ליצור הזדהות בינינו, מתוך נסיון להשיג את הרגשת החיים התמידית, להתנתק ממאבקים כוזבים שהחומר הוא עיקר האדם, למרות שאנחנו כולנו וכל עצמיותנו רק בני הרגשה. החומר הטבעי שלנו מתפעל רק ממה שבתוכו וכלפי ההתפעלות הזו אנו קובעים את מידות החיים.

ואכן שאין לאף מאיתנו גישה ישירה לשורש ומקור החיים, אבל הנסיון המשותף בונה בנו תבניות חדשות שלא ממש קיימות בנו. הזמן חולף אנחנו לומדים להכיר, להנסות להתחבר, לריב, לצחוק, להנות יחד. הנסיון וההשקעה ההדדית כבר בונים לנו יחס נוסף, יחס חדש כלפי הסביבה. כי הסביבה הזו להבדיל מסביבה ארצית כבר שואלת על החיים והקשר שלי אליהם בכל מיני אופני התקשרות אצל כל אחד.

עיקר השינוי שחל באדם כלפי חייו הוא ביחס, מעצמו, לזולת, מחוץ לו. לראות את המעגל החברתי שמורכב מכל מיני פרטים שעליהם לפעול כפי שציינו לעיל, מתוך משחק. של דאגה אחד לשני, אפילו שעוד לא השגנו את זה, משחקים את המצב המתוקן יותר של חברה הדדית, למה? כי זו הצורה הנכונה להתחבר לאנרגית הקיום של האנושות באופן כללי ושל כל אחד באופן פרטי, אל החיים.

כל מה שנמצא בעולם שלי, שאני מקבל ממנו התרשמות דרך ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, בחמישה חושים, כל זה אני מקבל באגו שלי. אבל המשחק עם החברה, עם החברים, זה כבר בניית תכונה עצמאית ולא העתקה מהאגו שלי. כביכול אדם מתחיל לפעול בשני מישורים, אחד הארצי שהוא חווה בטבע המולד, והשני משחק החיים כלפי מקור החיים דרך הזולת, החברה.

מתי החברה מתחילה להיות חברה אמיתית עבורי? כשאני מתחיל לראות בהם את מקור ההשפעה שלי. שכל המידע החושי שבי מוגבל מאוד, מה שנקרא הרגשת העולם הזה בלבד.

אבל ברגע שאני משחק מעל התכונה האגואיסטית שלי בהשפעה ואהבה, אז אנחנו מתכללים ביתר כוחות רגשיים שכליים, ביתר השפעה מעבר לכלים המוגבלים שבי. וכל זה אך ורק על ישי משחק, לא סתם אומרים שמשחק זה דבר רציני מאוד.

בכל הטבע יש שני כוחות. כוח קבלה וכוח השפעה, כח הקבלה הוא טבעי ומולד בנו.ואילו כח ההשפעה הוא כבר טבע שני, כלומר על ידי כח ההרגל והמשחק המשותף, משיגים את היכולת להשפיע. היכולת באמת לראות את הזולת באור שונה, ביחס שונה, שבכללו אנו קוראים לו ערבות הדדית.

ואנחנו בני האדם פועלים רק לפי כוח אחד, רק בספיגה, רק לעצמי, הכוח השני לא קיים. ולכן כשאנחנו רוכשים את הכוח השני, אנחנו מגיעים לחיים ברמה יותר גבוהה, ברמה הרוחנית, שיש לנו גם כוח קבלה וגם כוח השפעה. אנחנו לא הורסים את כוח הקבלה שלנו, ההפך, הוא גדל בנו יותר ויותר, ואנחנו מוסיפים עליו את כוח ההשפעה יותר ויותר, ואז הופכים להיות מאוזנים גם בקבלה וגם בהשפעה. וזה משחק החיים על רגל אחת.

החיים שלנו קצרים, העולם עובר שינויים גדולים, והאנשים על פני הכדור הארץ מבולבלים, כאילו כדור הארץ התחיל להסתובב בתנועות מהר יותר ממה שאנחנו מסוגלים לעכל. יש מצב ביניים שבו אנחנו נמצאים בתקופת מעבר, וזה גורם לנו בלבול, לכל האנושות. אבל לפי ההתפתחות ההיסטורית הספקות של היום הם הוודאות של מחר, לכן הנחת הדברים היא אופטמית בכל מקרה.

על כן חשוב מאוד שנראה במה זמנינו הוא מאוד מיוחד, להתחקות אחרי השינוים הגדולים ביחס בין בני אדם, ביחס שלנו למשפחה, לחיים, למקום שבו אנחנו גרים וחיים, לעַם שכל אחד שייך אליו. ומתוך הפעולות שעוברות עלינו לנסות ללמוד עלינו, על האדם. הטבע האנושי עדיין לא מיצה את כל יכולתיו האיכותיות. מכאן ברור שהמעבר הוא חיובי ביסודו, כי מהמצב הנוכחי אנחנו יכולים רק להתקדם קדימה. בהבנה, הרגשה, וסיפוק חיים, כי אנו בעיקר בני הרגשה.

החיפוש אחר הדרך הנכונה לכל אחד פרטית וכללית, מגלה בנו רצון מיוחד למצוא את מקור החיים, לדעת בשביל מה חיים, באיזו מגמה אנחנו חיים. האם יש תוכנית לחיים שלנו, האם יש מטרה, האם אפשר לדעת אותה מראש. האם אנחנו יכולים להתקדם לאותה מטרה כרגיל כמו שעשינו בחיים במשך אלפי שנים על פני כדור הארץ. האדם מתחיל לשאול שאלות בסיסיות על החיים הנפשיים שמעל החיים החומרים.

החיים החומריים הם לא נמחקים או משתנים, פשוט בהדרגה מתפתח אצלנו צורך יותר גבוה כלפי החיים עצמם. ועדיין אדם בכל מצב ממשיך לדרוש את הבטחון החומרי לו ולבני משפחתו, כאן אין סתירה. כי מלכתחילה לא זה צריך להשתנות, אלא הגישה והיחס שבינינו, מידת ההזדהות הפרטית ליותר קהילתית, מדינית, אנושית. מערכת ערכים שתאיץ את התפתחות ההון האנושי.

וכאן יש תנאים מיוחדים לדור שלנו, בדור הזה מתגלה מצב מיוחד ושאלה מיוחדת על מהות החיים, והשאלה הזאת מעוררת אותנו מאוד. יש התפרצויות של כל מיני שיטות. ובין היתר, יש גם אנשים ששואלים על מהות החיים בצורה רצינית, והם רוצים להגיע לפיתרון ריאלי. העולם נחשף בכל יום שעובר לתהליכים חברתיים מואצים. כרגע התהליך הוא מתפתח במהלך של יחידים, והתקווה שנמהר לחבר את הקצוות ולראות את השיתוף מעל הפירוד. לפתח אמפתיה כללית כמנגנון בקרה של החיים, של הרגשת המציאות באור חיובי, למה? כי טבע האדם מאלץ אותנו להיות במצב נוח, עוד לפני שאנחנו משיגים את החיבור מתוך אהבה, הרי אנחנו יודעים שעל הלב אי אפשר לכפות.

תיקון האגו: בניית וגילוי קשר של אהבה הדדית בין בני אדם.

• אגו הוא הבסיס שלנו, התכונה העיקרית שלנו.
• גם התכונות הטובות וגם הרעות הן אגואיסטיות, לעצמו.
• האדם מודד את עצמו כלפי האחרים, בזה אנחנו נבדלים מהחיה.
• רצונות, כל הזמן צצים, גם אם לא ידוע מאיפה הם צצים.
• האדם מסוגל להיזכר ממה הוא קיבל תענוג, ולעורר בו שוב את הרצון לתענוג.
• אנחנו מעוררים את עצמנו כאשר אנחנו לא מרגישים תענוג.
• תענוג אנחנו מרגישים כשאנחנו מתמלאים מעצמנו.
• אנחנו בחיפוש מתמיד אחר מקורות תענוגים, אבל בעיקרון זה אותו אגו אחד .
• אדם אף פעם לא יודע מה הוא בדיוק רוצה.
• יש חוסר התאמה מוחלט ביו האפשרויות הפנימיות שלנו, לבין החיצוניות, העולם.
• רצונות טבעיים-דרגת החי. אוכל, מין, משפחה.
• רצונות חברתיים-דרגת מדבר-אדם. שליטה, כבוד ומושכלות.
• אנחנו מתעסקים כל חיינו בהשתדלות להיפטר מייסורים, בִמקום להגיע לתענוגים אמיתיים.
• לא יכול להיות בנו רצון שלא יתמלא. אם הוא בהתאם לטבע.
• מאותה נקודה שבה התנתקתי מהכול, שום דבר כבר לא קיים.
• קנאה, תאווה, וכבוד, מוציאים אדם מהעולם.

 מה מטרת החינוך הגלובלי אינטגרלי: מטרת הלימוד שלנו היא להכיר את טבע האדם, את הטבע שבו אנחנו נמצאים, את צורת ההתפתחות הרצויה שלנו. להסביר לעצמנו מה צריך כדי להיות מאושר.

“וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו”. ופירש רש”י. אל תנחהו שירד ויפול, ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מיטת היד.

 אדם הולך על שתי רגליו בכדי ללכת בצורה מאוזנת ולנצל את הכוח שקיבל, גם בימין וגם בשמאל. אותו דבר אנחנו, אמורים להשתמש גם בטוב וגם ברע כי לשניהם שימוש, הרי אין דבר בטל בעולם. אחרת חוסר הפעולה מלכתחילה מורה על חוסר הפועל. ואני נמנה על אלו שמרגישים ומקבלים את הנחת היסוד של רבי עקיבא, שיש מנהיג לבירה.

 לכן, חשוב להבין דרך מאורעות החיים על הטבע, ועל הטבע האנושי, וכיצד השיתוף והחיבור בינהם הוא השלמה נדרשת עבור האדם. שני האלמנטים טוב ורע שקיימים באדם גם חומרית וגם נפשית. כלומר, אדם רעב או אדם לא מסופק מבחינה רגשית, בשני המקרים יכולים לקבוע כבר מהו טוב ומהו רע, מתוך ההפכיות. נוסיף לזה את הקשרים החברתיים ואז נקבל אין סוף אפשריות להתפתח בכל רגע נתון בחיינו.

 זה ברור שאסור לבטל כלום  בטבע. אנחנו מקבלים דוגמא יותר ברורה כרגע מהטבע הכללי, בטבע האנושי עדיין צריך לברר את זה כנושא בפני עצמו. אבל הקשים בהחלט אפשר וצריך לראות מהטבע הכולל, כלומר בכל פעם שניסינו למגר תופעה כמו התקפת עכברים על חקלאות, אז מספר הנחשים עלה, כאשר ניסינו להטות נהרות וימים, זה הסתיים בשטפונות והפרעות סביבתיות. כלומר כאשר אנחנו מתערבים בטבע קודם צריך לדעת מהו הטבע, בכדי לדעת כיצד אכן לטפל בו.

 כאשר יש שפע ואין סוף אפשריות לפנינו ואנחנו לא יכולים להרגיש את זה, אז חשוב להבין מאיפה זה נובע. האם הגענו לחיים האלה בכדי לסבול, איזה ממציא חשב על זה, איזה אדם לא היה רוצה להיות מאושר, מלבד לא שפויים שסובלים מהפרעות נפשיות. עוד, למה באמת אנחנו לא מרגישים את החיים כנוחים? למה פתאום החיים לוחצים עלינו יותר ממה שהתרגלנו?

 מה עומד מאחרי זה? האגו. הרצון הטבעי המולד שלנו הוא מערכת פרטית של קבלה עצמית, שאמור להתאים את עצמו לקליטה רחבה יותר. להרחיב את הגבולים שלו מעבר לסיפוק רגעי, לעבר סיפוק מתמשך, לתודעה כללית על החיים, למערכת אינפורמטיבית שמאפשרת לי לחיות בעולם בבטחה. אני רוצה להיות כמו הנמר שמחשב את הקפיצה שלו מרחוק, בצורה מדודה וללא טעיות. למה האדם נוטה לטעות ועוד יותר גרוע, להרע לזולת?

 האמת אף אחד לא אשם, גם לא הוראות היצרן, אלא חוסר ידיעת הוראות היצרן מצידנו לא מאפשר לנו לאזן את תמונת החיים בצורה נוחה וטובה. אם היינו מכירים את כח הרע, הכח שמפריד בינינו. ויחד איתו היינו מנסים להכיר את הכח הטוב, המקרב. אז היינו יכולים לאזן את הרגשתנו בחיים הכלליים. כרגע כל דבר שנראה לנו רע אנחנו רוצים לבטל אותו, האם זה נכון?

 על פניו נראה שכן. אבל האגו לא ניתן בכדי שנשתמש איתו בצורה ישירה, אלא דרך חיבור. כלומר אין מה לתקן או לשנות באגו הנוכחי, אלא ביחס בינינו. מערכת הקשרים בינינו יחד עם המילוי האור, הרגשי והשכלי תלוי רק במידת ההזדהות החברתית, למה? ערך אנושי שאנחנו נמצאים בפתחו של עידן המימוש של חלק האדם שבנו. אותו אדם שאמור להיות מרכז היקום.

 מערכת נצחית היא מערכת שכוללת את כל המציאות כל בני האדם, סביב מטרה אחת, תענוג וחיים טובים. ובכדי לממש את זה עלינו לממש את אהבת הזולת כקרש קפיצה לאהבת ה’. ואהבת ה’ היא אהבת תכונת ההשפעה, איזון עם חק הטבע, המגע עם אנרגית החיים. ואותו דל ועני, יצר הטוב, חייב להציב את עצמו נגד יצר הרע, איך? סביבה. דרכה נלמד איך לעלות מעל הרגשת הרע על ידי אהבת הזולת כאמצעי להרגיש את שורש ומקור החיים, דווקא בהר, מעל כל ההירהורים שמפעיל האגו רק לטובת עצמו.

אחת מאבני הנגף ההיסטוריות שמהן סובל העם שלנו, אם במודע או בתת מודע. הוא החזון שעלינו מוטל להיות דוגמא  טובה לעולם. בכל פעם שקמו ניצנים של גאולה בעמנו הם הסתיימו בכי רע, אם בטבח, אם במלחמת אחים, והעיקר שהעיב עלינו ביותר הוא עניין הפירוד שנכפה עלינו. וכל פעם ביתר עוז וביתר פילוג בעם.

גם בזמננו שזכינו לגאולת הארץ ושבנו למקום ומולדת של העם היהודי. עדיין עניין החזון של עמנו כל כך מטושטש שכרגע כל מה שממש מחזיק אותנו יחד, זה הבריחה מארצות הגלות המרות, שכל אחת בתורה תרמה לפי חשבון כדאיות פשוט. כאשר היהודים הועילו הם נשמרו, וכאשר היה בעיה ולא חשוב באיזה תחום אז על פי רוב, זה היה היהודי שהיה צריך לשלם על זה. לכן זה ששבנו לארצנו ויש לנו מדינה אחרי אלפי שנות גלות, עדיין אינו מהווה פתרון לשלום עמנו ומכל שכן לשלום העולם.

גם, כדאי להבין מי אחראי לקביעה שאנחנו עם נבחר, ובמה הוא נבחר, והאם תפקידנו כעם הוא ככל עם? שאלות לא חסר, ובטח שהן לא שאלות פשוטות. מדובר בשאלות מהותיות של האדם, של העם, של העולם, של תכלית חיינו, וזה גם שאלה בפני עצמה, מה קשורה ארץ ישראל, ושיבת הארץ, לתכלית חיינו?

אני לא מתיימר לענות על השאלות ובטח שלא לבד, אלו הן חלק מהשאלות הלאומיות שכל ישראלי שחי פה, או בחוץ לארץ, צריך להתמודד איתן משחר ילדתו. וכפי שציינו לעיל במודע או בתת מודע. מקורות ההתרשמות הפנימית שקיימת בכל אדם שחי כישראלי, בכלל לא גלויים לעין וברורים לנו, היום יותר מתמיד. פשוט יש נקודה על מפת כדור הארץ ששום עין מזוינת לא יכולה להבחין בה, אלמלא תעלת סואץ. ויחד עם זה אנחנו עם מאוד מתוקשר, בצורה מאוד לא פורפציונלית. כל זה על רגל אחת מוביל אותנו לשאלה, במה אנו עם נבחר?

 האמת, זה שאנו מוכשרים יותר מכל האומות. לא משום שאנו אידיאליסטים יותר מאחרים, אלא משום שאנו סבלנו מן העריצות יותר מכל האומות.על כן אנו מוכנים יותר מהם להמציא תחבולה שתוכל לכלות את העריצות הקיימת מן הארץ. סבלנו שנים רבות ואספנו יסורים מצטברים בכל פינות העולם, עד שאנו מוכשרים יותר להבין את הסכנה שבצורת חיים מנוכרת ונפרדת. ואת החשיבות שבקירוב העם והעולם בכדי לשמור על קיומו גם בעתיד.

לצורך זה אין המוסר יכול להסתמך על החינוך ועל דעת הצבור בלבד, משום שדעת הצבור מחייב רק מה שהוא לתועלת הצבור. אלא רק החינוך המשותף וההדדי יכול להראות לנו את תפקידנו כעם. וממנו יהיה לנו ברור גם מה נגזר מזה. האחריות שנובעת מהשפעה לזולת היא הדרך היחידה לעורר לב העם ולהשיב את הכרתו הלאומית לעצם היותו עם, ולעצם אחריות לעולם. לכן, כיצד נעורר את האהבה הלאומית בדרך שמוסכמת על כל הפלגים הקיימים היום?

צריך לדעת, שבלידת העובר קיים לחץ מצד האם, כוחות הדחייה, צירי לידה, וגם העובר בצורה מסוימת מסייע לתהליך הזה לנוע קדימה. הלידה היא תהליך רציני ומורכב, אפילו טראגי במובן מסוים, כי מאיים על שניים, גם על האם וגם על הילד.

אותו הדבר קורה גם בעולמנו. צריכים להיות כוחות דחייה רציניים מאוד, והטבע דואג לכך על ידי משברים משפחתיים, אישיים, חברתיים, כלכליים, ואקולוגים. בכל מה שאנחנו עוסקים וקשורים יחד. כלומר,  בכל מה שהרחם שלנו מורכב ממנו, וגם הוא נקרא צירי לידה.

וגם, זה לא רק העולם שמסביבנו, אלא זה גם אנחנו בעצמנו שלא יכולים למצוא בתוכנו את הרוגע. אפילו אם העולם היה שוקט לרגע אחד, עדיין לא היה משתנה בנו כלום. כי זה בתוכנו הקונפליקטים, והלחצים, שמתוכם אנחנו רוצים להשתחרר ולא יודעים איך בדיוק.

אם הקונפליקטים הפנימיים והלחץ החיצון יגיעו לאינטגרציה, יתאספו לכוח אחד בתוכנו, כך נוכל להשלים את הלחצים של ”האם” במאמצים משלנו, לקראת לידה נוחה ובטוחה בדרגה החדשה, בדרגת האדם. במקרה שלנו כוחות העזר בדמות הרופאים והמיילדות, זה החברה. ועל ידי דעת החברה והשפעתה בסביבה בה אנו חיים אפשר לרכוש את התוספת כח להתמודד ביתר הצלחה, גם חומרית וגם נפשית.

על ידי תנועות פנימה אנחנו מתאספים יחד לדמות אחת, זו שצריכה להיוולד. ואז גם התנועה החיצונית של החברה תגרום לאינטגרציה, לחיבור. כי שני הכוחות הפועלים מתאחדים על ידי פעולות משלימות בין כח הקבלה שבנו, לבין כח ההשפעה של הטבע. ואז  האדם בתוך עצמו מתחיל להבין את התהליך של המערכת . זה גם שייך לחינוך, כשאנחנו מנסים לברר דרך ההיסטוריה שלנו, המטרה שלנו, מהי משמעות הסכסוכים ולא רק את סיבתם. בכדי להביא אותנו למצב שבו כולנו נהיה כעובר אחד בתוך אם אחת, בתוך הטבע, שיוצא מתוכה החוצה מהמצב הנוכחי לדרגה הבאה.

 האם מצידה רוצה ללדת, והעובר בעצמו צריך רק לעזור לה בכך. וכל הציור של אחד בתוך מערכת אחת לא בא כהוא זה לבטל את מידת היחודיות של הפרטים, אחרת המערכת לא תהיה שלמה לעולם אם לא נקפיד לשמור על היחודיות של כל הפרטים שבה ללא יוצא מהכלל. השתתפות הכרתית ומרצוננו לטבע היא מהותית, זה כל ההבדל בין לידה טראגית ללידה טובה, מה שנקרא “מעבר במי האם”.

בעולם הגלובלי הנוכחי כולנו מקושרים זה עם זה בעל כורחנו. אלפי מחקרים מדעיים מראים, שהשגנו נקודת התפתחות מיוחדת וחסרת תקדים בהיסטוריה של האנושות. המשבר הנוכחי הוא נקודת המהות של האנושות החדשה. עלינו להבין: מה כאן חדש?

עד עכשיו אנחנו התפתחנו באמצעות כוח אחד, שלילי, שדחף אותנו קדימה למימוש.כעת חסר לנו הכוח השני, החיובי, המושך, המאחד. בטבע שלנו, במהות האנושית הכוח הזה אינו קיים. אז מאיפה אנחנו יכולים לקחת את הכוח השני?

כל מערכות הטבע, בנויות על שיתוף פעולה של שני כוחות מנוגדים: פלוס ומינוס, חום וקור, לחץ וואקום. כך זה בטבע הדומם, הצומח והחי. אבל בדרגת המדבר, אדם,  ישנה רק דרגת ההכרה והתודעה של הכוח השלילי.

הכוח השני, החיובי, לא יבוא אלינו בצורה אינסטינקטיבית, באופן טבעי, אלא את הכוח הזה אנחנו צריכים לפתח בעצמנו. האדם בעצמו צריך לייצב את המקור שלו, בכך שבונה חברה חדשה. זאת הסיבה שאנחנו כל כך דואגים עם אילו חברים משחקים הילדים שלנו, לאיזה בית ספר הם הולכים, וכן הלאה. כי החברה מעצבת אותנו.

בזאת יוצא, אם אנחנו צריכים היום ליצור אדם חדש שחי בהרמוניה עם האחרים, אז צריך לארגן עבורו סביבה חדשה ונכונה, שתקנה לו צורת חשיבה אינטגרלית שמבוססת על השפעה ולא על קבלה’ כי בכל יום שעובר, הקשר ההדדי בנינו מתגבר. כך החברה בכל קנה מידה, עד לכלל עולמית, בדומה לכל חלקי הטבע תתבסס על שני הכוחות. חיובי ושלילי. ושם, באיזון ביניהם אנחנו נמצא חיים חדשים בדרגת המדבר, אדם. למעשה אנחנו כבר נתפתח באופן הכרתי, בכך שאנחנו מגלים את הכוח הפועל ויחד איתו להתקדם.

המצב הנוכחי הוא ממש לידה. הכול תלוי בנו, האם נצליח לארגן לעצמנו את החינוך האינטגרלי. לא במקרה המשבר הנוכחי הוא רב שכבתי וכולל את כולם ואת הכול, כשמתוכם עלינו למצוא את נקודת האיזון הכוללת. בתוך ההכרה שלנו אנחנו נתעלה מעל הגוף\הרצון ונגלה לעצמנו בצורה רגשית ושכלית, את “שכבת המידע” של הטבע שמנהל את כל היקום. בסופו של דבר החינוך האינטגרלי אמור לגלות לנו אופקים חדשים במדע, בתרבות, בחברה ובמשפחה. בכך אנחנו נרכוש וניצור מרחב חדש של כל החיים שלנו ונספק לעצמנו עתיד טוב יותר.

הפרדיגמה הישנה

על פי הכלכלה הקלאסית, בני אדם שואפים לרווח מקסימלי מתוך מניעים אגואיסטים לגמרי. המודלים הבסיסיים בכלכלה הקלאסית מניחים שהתנהגות האנשים רציונלית.

הכלכלה ההתנהגותית מרמזת על פיתרון מסוג אחר למשבר

אם נבין את ההשפעה שיש למערכות היחסים ששבין בני אדם, על המערכת הכלכלית, אז נבין איזו מערכת כלכלית עלינו לבנות, מיהו אדם?

הכסף כמדד עיקרי בכלכלה

כל כלכלה השתקפה מאופי היחסים בין בני האדם. למרות האימרה המפורסמת שאי אפשר לקנות הכול בכסף. הגענו היום בזמננו, שאין לנו כלי מדידה אחר, מלבד הכסף. זהו כלי מדידה ליכולותיו, למעמדו החברתי, ליחס החברה כלפיו ולסולם הערכים החברתי, המשקף את מערכות היחסים בינינו.

מסחר וחליפין

כלכלה היא סוג של פשרה בין האגו של כל אחד לבין חובת ההתקשרות ההדדית, בכדי להתפרנס זה מזה. לכן, הכלכלה אינה חוק טבע פיזיקלי, קבוע ומוחלט, אלא יציר כפינו.

כל האמת על המשבר הכלכלי

המשבר מתבטא בגישה והיחס שלנו לעולם ולחברה, ולא בחברה ובעולם בעצמם, גם לא בנו אלא במערכות היחסים בינינו.

המחיר הכלכלי של הפער בין עולם גלובלי לשיטה המסורתית

מערכות היחסים בינינו, מרמת הפרט, דרך יחסי אזרח-מדינה ועד למערכת הבינלאומית כולה, עדיין מבוססים על ערכים אינדיווידואליסטים, תחרותיים ואגואיסטים. ועד שלא נגשר על הפער הזה, נמשיך להרגיש אותו כמשבר.

כלכלה, יחסים ומה שביניהם

רשת הקשר בינינו, הפרט, המדינה והעולם, פרוסה על פני העולם כולו, והיא מורכבת ממדינות, צבאות, כספים, חומרי גלם, השתייכות דתית, תקוות לעתיד ועוד. כולם חלקים מאותה רשת קשר בינינו. לכן נדרשת לנו כלכלה שתהיה פועל יוצא של עד כמה האנושות תתקדם לקראת סולידריות חברתית וערבות הדדית.

הכלכלנים אובדי עצות

החשיבה הכלכלית המיושנת שלנו מגבילה אותנו ומצמצמת את מרחב האפשרויות העומדות בפנינו לטיפול בשורשי המשבר. כך למשל, אמר פרופ’ ג’וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה,[i]. אנו צריכים להשתנות, לשדרג את עצמנו ואת אופי היחסים בינינו, בהתאם למאפייני הקשר במערכת הגלובלית-אינטגרלית.

הסחר הבינלאומי

היום אין מדינה שלא מייצאת או מייבאת ממדינות אחרות מוצרים ושירותים, ובעצם אין מדינה היכולה לספק את כל צרכי אזרחיה בעצמה, ללא תלות במערכת הבינלאומית.

המערכת הפיננסית כראי לעולם הגלובלי

זמני התגובה המהירים של בורסות ושל מערכות פיננסיות להתפתחויות כלכליות ומדיניות, הפך את שוק ההון לסממן המובהק ביותר של העולם הגלובלי והמקושר שבו אנו חיים.

המשבר הכלכלי והפיננסי חושף את התלות בין המדינות

הקשרים במישור הריאלי ובמישור הפיננסי, מאלצים את המדינות לפתח מעורבות יתר במתרחש אחת אצל השנייה מתוך חשש לכלכלתן שלהן. מהצד השני, התערבות פיננסית ומדינית עלולה להתפרש כאיום על הריבונות ולעורר מתיחות וסכסוכים מדיניים בין המדינות המעורבות.

הקשר הכלכלי והפיננסי בין מדינות הולך ומתהדק

שיווי המשקל העולמי נוצר מתוך ביקוש והיצע שקיים בין המדינות, הן במישור הריאלי והן במישור הפיננסי.

האם אינטגרציה עולמית היא כורח המציאות?

האם פרוטקציוניזם ובדלנות של המעצמות הגדולות יכול לשמור על יציבותן הכלכלית ולנתק את הקשר ביניהן לבין יתר המדינות?

המתכון המומלץ לפיתרון המשבר

הקשרים הגלובליים שבין המדינות הם עובדה קיימת, תוצאה של התפתחות אבולוציונית טבעית, שטרם מיצתה את עצמה. לכן הדרך לכלכלה מאוזנת, הרמונית ויציבה לא יושגו בכפיה. אלא באמצעות הידברות, שקיפות, חופש מידע, ושותפות בקבלת החלטות, יחד עם הסברה רחבה, וחינוך לחיים על פי חוקי העולם החדש.

******

השיטה הנוכחית כבר לא יכולה להמשיך בעולם הגלובלי אינטגרלי שנפתח בפנינו, מפני שהיא מבוססת על תהליכים אינדיבדואליים שמנוגדים לעולם הגלובלי אינטגרלי, ההדדי. תחרותיות והצטיינות אישית כבר אינם בסיס וערובה להצלחה כי הם מבוססים על:

פרסום אגרסיבי ואישי

שיווק אגריסיבי ואישי

החדרת טרנדים לפי כדאיות פרטית

מבוסס על פסיכולוגיה שיווקית  כפופה לכדאיות פרטית.

מבוסס על שליטה וניצול יחסי ציבור למטרות פרטיות

לובי פוליטי לצורך רווחים אישיים

ניצול מערכת הפרסום בבתי ספר ולילדים בכלל, וגם מתנות לילדים בכדי להסיח את דעתם לכדאיות המוצר גם אם זה על חשבון טובתם האמיתית

הפעלת לחצים על עיתונים וגופי תקשורת, כקרש קפיצה להחדרת מסרים שמשרתים את החשבון הכלכלי הפרטי

גם תכנים שיווקים בתוכניות טלוויזיה לשלוט בדעת הקהל לפי האופי השיווקי ולא הנדרש

התיישנות מכוונת של מוצרים שתחייב אותם להתחדש כל פרקי זמן קצרים בחלופות מעין מעגל קסמים הרמטי

דבר ראשון: סיוע מיידי לאלו מבינינו שחיים מתחת לקו העוני ובמצוקה מיידית.

טיפול שורש

שינוי ביחסים וקשרי הגומלין בין בני האדם, על ידי בניית סביבה חדשה, וערכים חדשים. אם היום אנו מקבלים תגמולים מהסביבה בדמות כסף, כבוד ושליטה, בערבות הדדית הם יתחלפו להערכה חברתית מבלי לבטל גם את הצרכים החומריים.

הכשרות מקצועיות

קורסים בכישורי חיים שיתאימו, למסגרת האפשרויות החברתיות כלכליות שלנו בעולם החדש.

כלכלה חדשה

המטבע וההון של הכלכלה החדשה הוא, אדם. לכן הכלכלה חייבת להיות מבוססת על ערכים שיש להם מימוש פרקטי שחייבים לכלול את כל העולם בהדרגה:

1. רמת חיים הוגנת לכולם.

2. הקטנת יוקר המחיה.

3. הקטנת אי השוויון וצמצום הפערים החברתיים.

4. רפורמה אמיתית ויסודית בתקציב.

5. הגדלת “העוגה הכלכלית”.

6. שיפור ביחסי העבודה וביחסי אזרח-פירמות-ממשל.

7. יציבות ופתרון כלכלי ארוך טווח.

8. ביטחון.

9. אושר אמיתי.

10. תהליך קבלת החלטות יעיל.

11. יציבות כלכלית ופיננסית.

12. צריכה מאוזנת.

13. איזון והרמוניה גלובליים.

14. שקיפות כללית ומוחלטת, ושיתוף בקבלת ההחלטות.

15. מיגור האבטלה ע”י הכשרות מקצועיות ולימודים גלובליים.

הפסיכולוגיה של הכלכלה

פונקציית המטרה של האדם הכלכלי, שהוא למעשה כל אחד מאיתנו, היא ליהנות כמה שיותר בכמה שפחות מאמץ, תחת מגבלת התקציב הקיים.

ההשפעה החברתית

החיים בתוך משפחות, קהילות וקבוצות למיניהן הובילו את האדם למדוד עצמו כלפי הסביבה שבה הוא חי ולקבל החלטות על סמך רגשות שמתעוררים ביחסים עם החברה.

תהליך טבעי

לא ניתן לעצור את התהליך הטבעי שמתרחש בכלכלה העולמית שהוא חלק מהתהליך האבולציוני שהאנושות עוברת.

עתיד בטוח

כאשר לוקחים בחשבון את עוצמתה האדירה של השפעת הסביבה על האדם, מבינים שהשינוי הנוכחי הוא מציאותי. ששינוי התודעה החברתית הוא הכלכלה של מחר.